האפליקציה הזאת עושה בעיות עם להעלות תמונות אז הצלחתי לשים הפעם רק חלק... עוד תמונות יועלו לפייסבוק או יישלחו בהתאם לבקשות הקהל :)
8/9, יום שישי-
מייל 2461.7 עד מייל 2484.2, סהכ- 22.5 מייל, 36 קילומטר.
אתמול האירוח במאונטנירינג לודג׳, בסטיבנס פאס, היה ממש מדהים. הכינו לנו ארוחת ערב והביאו מלא בירות ופשוט חבורה נפלאה של מתנדבים שהחליטו לפתוח את המקום בקיץ למטיילי השביל. בבוקר הכינו לנו ארוחת בוקר מפנקת עם חביתה מקושקשת, האש בראונס (תפוחי אדמה), לחם איכותי, וכל מיני ממרחים, וכמובן קפה.
אחרי הסעודה יצאתי לשביל באזור 7:45, ותכננתי במקור ללכת 18.5 מייל עד לאגם אבל ידעתי שאם ארגיש טוב בהליכה עדיף שאמשיך עוד כמה מיילים כדי לחסוך לי אותם בהמשך. ואכן היום זרם בהליכה כמעט בלי עצירות. אמנם מגמת העליות/ירידות נמשכה אבל לא בצורה קשוחה כמו בימים האחרונים, והעשן די התפזר והחליף אותו ערפל שכיסה הכל. בגלל הערפל לא כ״כ התחשק לעצור (לרוב אני מתחרדנת בשמש וכשאין שמש זה פחות כיף) ושמעתי פודקאסטים כל הדרך ועצרתי 3 פעמים לאיזה 15-20 דקות כל פעם.
הגעתי יחסית מוקדם לקמפינג, וישבתי יחד עם עוד כמה חבר׳ה לארוחת ערב ודי מהר נכנסנו לאוהלים כי די קר והערפל מכסה הכל.
שמתי לב שעכשיו שסוף השביל מתקרב, כל מיני מחשבות מתחילות להיכנס פנימה... מחשבות שידעתי שיהיה לי זמן לחשוב אותן בשביל אבל בעצם די נמנעתי מהן.
אני מניחה שהשאלה הגדולה מבחינתי- מה בעצם אני רוצה לעשות. מצד אחד יש לי כ״כ הרבה חלומות ומחשבות, להמשיך לטייל, להתנדב ביוון עם פליטים, לחזור לארץ ולמצוא עבודה, לעשות עוד שביל וכו וכו. אבל מצד שני, אני לא כ״כ יודעת עדיין איך להתמודד עם העובדה שהשביל עוד רגע נגמר. בינתיים כיף לחלום ולדמיין, ובהמשך בכל מקרה המציאות תגיע.
9/9, יום שבת-
מייל 2484.2 עד מייל 2506.2, סהכ- 22 מייל, 35.2 קילומטר.
נכנסתי היום לשמורה שנקראת גליישר פיק. לצערי האזור עדיין מכוסה בערפל ודי קר, אז קשה לראות את הנוף.
קמנו בבוקר לטפטוף הגשם על האוהל, אבל זה לא היה מבול רציני ולמרות שהאוהל רטוב מבחוץ, רוב הציוד נשאר יבש. בהפסקת בוקר כבר יצאה השמש וכולנו פרסנו את הייתה קצת שמש ופרסתי את האוהל לייבוש.
במהלך היום נגלו שברירי נוף מרהיבים, גיחות קטנות של הרים מושלגים ועמקים אינסופיים.
אחהצ חזר הגשם ורוב היום הלכתי עם מעיל גשם וכיסוי לתיק. פגשתי בדרך כמה חבר׳ה שהולכים לכיוון גליישר פיק, שזו פסגה מאוד גבוהה ומושלגת, ומחר בבוקר הם יעפילו לפסגה.
לקראת סוף היום הרגשתי פתאום דקירה חזקה בשוק וראיתי דבורה מתעופפת לה. למזלי היא לא השאירה את העוקץ בפנים ולכן די כאב לי במשך איזה שעתיים אבל אחכ זה עבר לגמרי ורק נשארה עקיצה קטנה.
כל האזור מלא בהאקלברי שהופכים עם בוא הסתיו לאדומים- מראה של שלכת אדומה בשיחים בגובה הברך. זה מייצר נוף מרהיב בגוונים שונים של אדום וסגול והם גם מאוד טעימים ההאקלברי.
בערב עצרתי בקמפינג מתחת לעצים ולמרות הטפטוף הגשם לא הפריע.
10/9, יום ראשון-
מייל 2506.2 עד מייל 2529, סהכ- 22.8 מייל, 36.5 קילומטר.
קצתי לבוקר בהיר יחסית, עם עננים בשמיים אבל בלי גשם. אפשר לראות נוף סוף סוף!
עשיתי 2 הפסקות במהלך היום, כשהראשונה הייתה מיד עם בוא השמש יחד עם עוד כמה מטיילים, וכולנו ישר ניצלנו את ההזדמנות לייבוש הציוד. האזור נראה ממש מצחיק כשכל פינה מכוסה באיזו יריעת אוהל או שק שינה.
שאר היום היה מלא בירידות ועליות כיאה לוושינגטון אבל נדמה שהגוף שלי הסתגל לעניין. בערב עצרתי בנקודת תצפית מרהיבה שם היה קמפינג נחמד עם עוד כמה מטיילים שגם עצרו שם.
11/9, יום שני-
מייל 2529 עד מייל 2553, סהכ- 24 מייל, 38.4 קילומטר.
האמת שתכננתי ללכת 20 מייל אבל השמיים התבהרו לחלוטין כשקמתי, הייתה שמש מעולה וההליכה זרמה. חצי דרך הייתה בירידה ואז עצרתי להפסקת צהריים ארוכה ומנומנמת בשמש, והחצי השני בעלייה הדרגתית וארוכה. ככה יצא שעשיתי 24 מייל והתקדמתי מהר מהצפוי בתכנון ואוכל להגיע מחר יותר מוקדם לעיירה. הנופים היום היו נהדרים כשהערפל נעלם כמעט לגמרי והמזג אויר נהדר.
12/9, יום שלישי-
מייל 2553 עד מייל 2569.4 (העיירה סטהיקן), סהכ- 16.4 מייל, 26.2 קילומטר.
דחפתי את עצמי בימים האחרונים, וזה האמת השתלם כי נשארו לי רק 16.4 מייל בהליכה נוחה בירידה הדרגתית לעבר תחנת הריינג׳ר משם יש אוטובוס 4 פעמים ביום שלוקח את המטיילים לעיירה סטהיקן. הגעתי ב-14:00 למקום והאוטובוס מיועד להגיע בשלוש. מכיוון שלא ממש נשאר לי אוכל חוץ מכמה ארוחות ערב, בישלתי לי ארוחת צהריים בזמן שחיכיתי עם שאר המטיילים.
בשלוש אכן הגיע האוטובוס ופגשתי כמה מטיילים שחוזרים לשביל שאני מכירה.
הנסיעה לוקחת בערך חצי שעה ומגיעים לעיירונת קטנטנה, גרים פה בערך 90 אנשים שפזורים בבתים לאורך הכביש. לאנשים שגרים כאן יש אמנם מכוניות אבל אין אפשרות להגיע לסטהיקן עם מכונית, פשוט כי אין אף כביש לכאן. אפשר להגיע בסירה (יש מעבורת שחוצה את האגם הענק והיפה שעל גדותיו שוכנת העיירה), במטוס או ברגל.
סטהיקן מפורסמת בעיקר במאפייה שלה שמספקת לכולנו יעד להגיע ולצפות לו :)
גם בעיירה פגשתי לשמחתי כל מיני חבר׳ה שאני מכירה כמו שחק, ומונרך. יש כאן מלא מטיילים, כ״כ הרבה שנגמרו המקומות בקמפינג והם פתחו עוד אזורים שאפשר לישון בהם (הם די ייקים פה בכל הנושא של איפה מותר לישון... אבל היי, לפחות זה בחינם).
מחר אחזור בצהריים לשביל לעוד 4.5 ימים אחרונים.
הספקתי אחהצ לעשות את כל הסידורים (להוציא חבילה מהדואר, לקבל אישור לקמפינג, כביסה, מקלחת...) ומחר יש לי חצי יום חופשי של מנוחה :)
כולם כאן מדברים על הסוף בתחושה מעורבת- מצד אחד בהחלט יש רצון לסיים. ההליכה הארוכה אמנם חיזקה את הגוף אבל גם גובה מחיר ויש עייפות כללית וכאבים ברגליים... ומצד שני, לא ממש רוצים שהמסע הזה יסתיים. לא ברור מה יקרה ב״יום שאחרי״ אבל זה בהחלט ידרוש הסתגלות לחיים שמעבר לשביל.
13/9, יום רביעי-
מייל 2569.4 עד מייל 2577.2, סהכ- 7.8 מייל, 12.5 קילומטר.
5 חודשים בשביל!!
למרות הניסיון לישון עד ״מאוחר״, קמתי בשש וחצי, אבל עם הרגשה של שינה ארוכה וטובה. בשמונה ורבע יוצא השאטל הראשון בחזרה לשביל ועליתי עליו וירדתי אחרי 2 מייל במאפייה המפורסמת. שם, יחד עם עוד כמה מטיילים, תכננתי לבלות שעתיים עד לשאטל הבא ואז לחזור לשביל. איזה פינוק של מקום. המאפים הכי מדהימים, יפים וגדולים שראיתי. לקחתי מאפה קינמון גדול וקפה והזמנתי סנדויץ לקחת לשביל. אחכ שכבתי שעה בדשא ונמנמתי... ב-11:30 הגיעו 2 מיניבוסים כי האוטובוס התקלקל ולא היה מקום לחצי מהמטיילים, ומסתבר שגם בסטהיקן נשארו מטיילים שלא היה להם מקום. זה די מבאס כי האוטובוס הבא רק בשתיים ולוקח שעה להגיע לשביל, ובמקום 11 מייל עשיתי רק 8. אבל מבחינתי זה לא מאוד משנה, יש חבר׳ה שממש התבאסו כי הם קצת יותר בלחץ כדי להגיע מוקדם לקנדה אבל זה רק שעתיים נוספות שיצא לנו לבלות במאפייה, אם כבר להיתקע, אז שם.
אחרי חצי שעה הגיעו עוד מטיילים שנתקעו ואיתם הגיעו תמר ושמעון, זוג ישראלים שפגשתי במפגש הישראלי שעשינו במרץ בארץ. שמעתי עליהם כל השביל מחבר׳ה ישראלים והם שמעו עליי אבל רק היום נפגשנו סוף סוף. חיכינו ביחד לאוטובוס והחלפנו חוויות מהשביל ובערב גם ישנו באותו קמפינג.
בשלוש הגעתי חזרה לשביל וההליכה זרמה ובשש כבר הגעתי לקמפינג והתארגנתי זריז. החושך מתחיל להגיע יותר מוקדם ונהיה די קריר בערב למרות שבמהלך היום מאוד חם.
בעיקרון צפויים כמה ימים יפים אבל בראשון מגיע הגשם ובשני כנראה שלג אז כולם די ממהרים להגיע לקנדה לפני כן.... נשארו עוד 80 מייל! 4 ימים ואני בסוף.
14/9, יום חמישי-
מייל 2577.2 עד מייל 2598.4, סהכ- 21.2 מייל, 33.9 קילומטר.
היום היה כולו במגמת עלייה הדרגתית, וההליכה הייתה נחמדה. עצרתי אחרי שעתיים ליד נחל ואכלתי ארוחת בוקר. ההפסקות שלי נהיו די קצרות כי די קר לשבת, במיוחד כשאין שמש.
בצהריים הגעתי לרייני פאס- יש שם חניה גדולה ונקודת יציאה להרבה מסלולי יום והיו שם זוג מדנמרק שהבחור עשה חודשיים בשביל במאי עד יוני ואז חזר לדנמרק ועכשיו הוא בא עם אשתו לטיול בארהב וביום האחרון שלהם בחופשה הם החליטו לעשות טרייל מג׳יק. זה כנראה הטרייל מג׳יק האחרון במסע וכרגיל היה ממש מפנק לקבל קולה קרה וקצת שוקולד. מסתבר שעד לפני שעה היו שם כל החבורה של איזה 20 מטיילים שיצאו כמה שעות לפניי מסטהיקן. נשארתי שם איזה חצי שעה וקשקשתי עם הזוג הדני ואז המשכתי בטיפוס.
מרייני פאס מתחיל מקטע מדהים של השביל- מלא הרים ענקיים, סלעיים ומחודדים שנראים לקוחים משר הטבעות או איזה ארץ דמיונית אחרת.
הגעתי בחמש ורבע כבר לקמפינג והתלבטתי אם להמשיך אבל התאים לי להישאר :) נחמד לי לקחת את הימים האחרונים ברגוע ולטייל לבד. יש בזה משהו משחרר.
15/9, יום שישי-
מייל 2598.4 עד מייל 2619.5, סהכ- 21.1 מייל, 33.7 קילומטר.
הבוקר כבר ממש היה קפוא ושכבת קרח כיסתה את האדמה. בתוך השקש היה חם ונעים והיה לא קל לצאת החוצה. בעיקר לקח לי הרבה זמן להפשיר גם תוך כדי הליכה.
ראיתי היום מלא מרמיטות שזו פשוט חיה מצחיקה ורעשנית.
בדרך שמעתי את הפודקאסט ״עושים היסטוריה״ (מומלץ), את הפרק שמדבר על היכן נמצא גן העדן. והשאלה הזאת לצד הנופים עוצרי הנשימה גרמו לי לחשוב שאולי כאן. דווקא באמצע טיפוס, מעייף ומתיש, שלא נגמר, אבל אז אני עוצרת לרגע, לוקחת אויר ומסתכלת מסביבי. כן, יכול להיות שגן עדן זה כאן. או לפחות בהוויה שלי כרגע.
הגעתי בחמש וחצי להארט פאס והחלטתי גם הפעם לסיים יחסית מוקדם את היום. יש כאן קמפינג מסודר עם שירותים וזה לא משהו שמוותרים עליו בקלות.
16/9, יום שבת-
מייל 2619.5 עד מייל 2643.7, סהכ- 24.2 מייל, 38.7 קילומטר.
קמתי מוקדם ושוב היה קפוא אבל איכשהו פחות נורא מאתמול. ידעתי שצפוי לי יום ארוך אז התארגנתי מהר ויצאתי לדרך. במהלך היום ראיתי לא מעט מטיילים שהגיעו לנקודת הסיום בקנדה וחזרו בחזרה והולכים להארט פאס (הקמפינג שבו ישנתי בלילה, יש שם תחנת ריינג׳רים). רוב מי שחוזר זה מטיילים שאין להם את האישור כניסה לקנדה ולכן הם הולכים לנקודת סיום, מצטלמים, וחוזרים 30 מייל בחזרה.
היה היום באופק קצת עשן, השמיים עדיין בהירים, הנוף טיפה ״מטושטש״, אבל עדיין מרהיב.
תכננתי ללכת 24 מייל היום עד לאגם שם יש מים ומלא נקודות לישון בהם. כשהגעתי לשם קצת לפני שש הסתבר שיומיים קודם כמה מטיילים טיפשים שישנו שם החליטו לחגוג את הערב האחרון על השביל והקימו מדורה ענקית. לרוב זה לא נורא אבל יש בכל האזור איסור על הדלקת מדורות בגלל כל השריפות שמתחוללות. המדורה הייתה כ״כ גדולה שמסוק שעבר באזור ראה ולמחרת הגיע ריינג׳ר ותלה שלטים שאסור לישון ליד האגם. הכל טוב ויפה אבל עד שמגיעים לאגם אין שום דרך לדעת על האיסור ואחרי שהגעתי לשם ראיתי שהקמפינג הבא הוא רק בעוד 3 מייל. שום סיכוי שאני הולכת את זה אחרי שש בערב וכשכבר עשיתי 24 מייל... בכל מקרה, מצאתי נקודה קצת לפני השלט וזה היה מספיק טוב בשבילי. מה שכן, זו בעצם הפעם הראשונה בשביל שאני ישנה לגמרי לגמרי לבד בלי אף אחד מסביב. הייתי קצת יותר מודעת לרעשים מסביבי אבל זה דווקא הייתה חוויה שרציתי לחוות בשביל וזה היה נחמד וגם נתן לי סגירה מסוימת לערב האחרון שלי.
17/9, יום ראשון-
מייל 2643.7 עד מייל 2650.1 + 8.6 מייל עד למאנינג פארק, סהכ- 15 מייל, 24 קילומטר.
זהו, יום אחרון בשביל. מודה שזה לא נתפס. שעוד רגע אני בקנדה. שאמנם דילגתי על 428 מייל של הסיירה (ועוד 200 מייל בערך במצטבר בגלל השריפות), אבל הלכתי בערך 2000 מייל. ממקסיקו עד קנדה. 3,200 קילומטר.
אני עוד אכתוב פוסט נפרד שמנסה לסכם קצת מה עברתי בחודשים האחרונים, גם מבחינת מספרים (כמה ימים בשביל, כמה קילומטרים, כמה לילות באוהל וכו) וגם מבחינת תחושות ורגשות, אבל בינתיים קמתי לבוקר אחרון, בוקר קר מאוד אבל עדיין שמיים בהירים, זריחה יפייפיה, לצד האגם, והלכתי 6.4 מייל וכשהגעתי לנקודת סיום קיבלתי מחיאות כפיים מהמטיילים שהיו שם, וככה, הסתיימה ההליכה.
בנקודת סיום ישבנו הרבה חבר׳ה ביחד, כל פעם מישהו מצטלם לעוד תמונה אחרונה, כולם מוציאים את שאריות האוכל, חלק הביאו דברים מיוחדים כמו וויסקי או חלב (לא ברור למה...) או שמרו ארוחה טעימה לשם.
אני הכנתי קפה שחור ישראלי, טעים וחזק. זה לא ממש נתפס שזה פשוט נגמר. במיוחד כי נשאר עוד 8.6 מייל של הליכה בשביל עד לעיירה או יותר נכון מעין מתחם של לודג׳ גדול שבו מסיימים שנקרא מאנינג פארק. אלו היו 8.6 מיילים ארוכים ואיטיים, שכל כך רציתי שיסתיימו כבר אבל הרגליים הלכו לאט כמו לא רוצות באמת שהשביל יסתיים.
ובסוף הגעתי, ופגשתי כל מיני חבר׳ה. לקחתי חדר בהוסטל, יש לי רק מחר בערב אוטובוס לסיאטל.
אז כמובן שכמו תמיד שמגיעים לעיירה הזמן הוקדש לסידורים- אוכל/מקלחת/כביסה.
שחק ואני עשינו כביסה ביחד ובילינו שם יותר משעתיים כי עשינו פעמיים מכונת כביסה ופעמיים ייבוש. בערב חזרנו להוסטל והכנו ארוחת מטיילים אחרונה (שחק אכל ראמן נודלס ואני אכלתי פירה).
ומחר בעיקר נעביר את היום בסלון של הלודג׳ שם חם ונעים.
אחהצ התחיל לרדת גשם כמו שהכינו אותנו כבר כמה ימים. לא מבול רציני, אבל היה קר וכולנו שמחנו כ״כ שאנחנו בתוך מבנה חם ולא הולכים בשביל וישנים הלילה באוהל :)