דרום הסיירה

19.6, יום שני- 

3.2 מייל מהורסשו מדו, לקוטונווד פאס- מייל 750 עד מייל 755.2, סה״כ- 8.4 מייל. 13.4 ק״מ.

קמנו לבוקר אחרון בבייקרספילד, אחרי לילה מאוד חם. הטמפרטורות בבייקרספילד צפויות להגיע היום ל44 מעלות אז אנחנו די שמחים להגיע למקום קצת יותר קריר. יש גל חום ששוטף את קליםורניה- ואנחנו מקווים שבהרים יותר נעים.

בשמונה בבוקר יצאנו לדרך לנסיעה של שלוש שעות בחזרה לשביל. עצרנו לתדלק בדרך, והגענו ב-11:15 להורסשו מדו- שם טד, הארוס של האפי, אסף אותנו לפני שבוע. ארגנו את הציוד, התיקים שלנו שוקלים טון- יש לנו קרמפונים לנעליים (זה דוקרנים ששמים כשהולכים על שלג), גרזן שלג, עוד שכבות בגדים שקנינו, אוכל ל-6 ימים, ומיכל דובים (שזה מיכל פלסטיק גדול וכבד ששמים בתוכו את האוכל כדי למנוע מדובים לאכול אותו- שמים את זה רחוק מהאוהל. בסיירה יש דובים שחורים שהם לא מסוכנים אבל הם מריחים טוב ויכולים לבוא לאזור כדי לחפש אוכל).

לפחות סוחבים רק ליטר מים אחד כי יש כל הזמן איפה למלא. הדבר הנוסף שחששנו ממנו היה הגובה שאנחנו נמצאים בו. בילינו שבוע בגובה ממש נמוך אחרי שהתרגלנו כבר לטייל בגובה, ועכשיו אנחנו עולים ישר לגובה של 11,500 פיט. שתינו הרבה מים, טוענים שזה עוזר, ואחרי פרידה מטד התחלנו ללכת. היה לנו 3 מייל עד לקוטונווד פאס שזה המקום שבו אנחנו פוגשים את השביל. החלק הראשון היה מישורי אבל די מהר התחלנו לטפס חזרה לגובה שהיינו בו ואפילו יותר. כמעט 2000 פיט. אחרי שרוב היום עלינו בגובה, המיילים האחרונים היו בירידה שתימשך גם רוב מחר. בערב מצאנו מקום נחמד קרוב לנחל. אחרי חצי שעה בערך הגיע ענן שהביא איתו רעמים די מטורפים והתחילו לרדת טיפות ברד גדולות. אבל זה היה ענן נקודתי ואחרי רבע שעה הכל עבר והשמיים חזרו להיות בהירים.

20.6, יום שלישי- מייל 755.2 עד מייל 767 + 1 מייל לכיוון הר וויטני. סה״כ- 12.8 מייל, 20.5 ק״מ. קמנו בארבע וידענו שייקח לנו זמן להתארגן- בעיקר בגלל הארגון של התיק שלוקח זמן עם המיכל דובים, אבל די חששנו מהקור. הלילה דווקא היה די חמים באופן מפתיע וקמנו לבוקר נעים ממש. עדיין לקח לנו זמן להתארגן ובחמש יצאנו לשביל. אחרי כמה מיילים הגענו לנהר די גועש שראינו שיש בול עץ גדול שאפשר לחצות עליו אבל זה נראה די מסוכן והוא היה גבוה מעל מים גועשים מאוד. החלטנו להקשיב לקול ההיגיון וחזרנו חצי מייל במעלה הנהר למקום די שקט ששם היו גם בולי עץ והחצייה הייתה ממש פשוטה ולא מסוכנת. 

משם הלכנו לאורך הנחל בסוג של ביצה והנעליים היו רטובות לגמרי. אחרי שחזרנו לשביל חיכתה לנו עלייה. הקושי העיקרי הוא התיק ששוקל המון ומקשה בטירוף על ההליכה, וגם אנחנו עדיין מתרגלים לגובה אז כל פעם שעולים אנחנו עושים את זה יחסית לאט. לקחנו די הרבה עצירות והיה לנו יום רגוע ונחמד. משם ירדנו לנחל נוסף שהיו לו גם חלקים גועשים אבל החצייה הייתה בחלק די רגוע מעל בול עץ אז עברנו את זה יחסית מהר ועשינו הפסקה של כמעט שעתיים לייבש את הנעליים, לאכול ולנמנם. משם המשכנו ללכת יחד ותכננו את מחר- היום בו אנחנו מטפסים להר וויטני שזה ההר הכי גבוה בארה״ב (ביבשת עצמה, כלומר לא כולל את אלסקה והוואי). 

בירידה למטה הגענו לחלק שסוף סוף היה ממש מכוסה בשלג והיה צריך להחליק למטה. הצלחתי לעשות הכל בעמידה וזה היה ממש כיף. מוזי והאנטסמן עשו את זה ישר על הישבן. 

לקראת סוף היום הגענו לפיצול הראשון לכיוון הר וויטני. היה שם עוד חציית נחל, כשהזרימה שלו הייתה ממש איטית כי הוא מחובר לאגם אבל זה הגיע עד המתניים אז פשוט נכנסנו ישר עם הנעליים והבגדים ועברנו את זה. 

המשכנו לפיצול השני לכיוון הר וויטני, כי בפיצול הראשון צריך לחצות שלוש פעמים נחל, ומהפיצול השני אין חצייה בכלל כי עוברים מעל הנחל אז כמובן שהעדפנו את זה. המשכנו מהפיצול עוד מייל לכיוון הר וויטני, ומחר יש לנו בערך 7 מייל עד לפסגה. עצרנו במקום שקט לא רחוק מנחל (יש פה כ״כ הרבה נחלים ואגמים). זה מדהים לחשוב שעד לפני שבוע או קצת יותר כמעט הכל היה כאן מכוסה בשלג. הרוב הגדול של השלג על השביל נמס בחלק הזה. הקמנו אוהלים, והלכנו לשבת רחוק מהם כדי לבשל. בגלל שיש באזור דובים אז עדיף לא לבשל ליד האוהלים בגלל הריח. סיימנו הכל בשעה חמש וחצי ונשארנו לשכב בשמש עוד בערך שעה, והעברנו את הזמן כרגיל בדיבורים וסיפורים וקצת נמנום. הלכנו לישון בשעה שמונה (יחסית מוקדם פתאום כי מחר אנחנו קמים מוקדם כדי לעלות להר). 21.6, יום רביעי- 13.6 מייל הלוך חזור (6.8 מייל כל כיוון) להר וויטני. 21.8 ק״מ. קמנו בשלוש וחצי וההתארגנות הייתה יחסית מהירה כי השארנו את רוב הציוד באוהלים. לקחנו איתנו תיק, בגדים חמים, בגדים לגשם (כי תכננו להתאמן בשלג עם הגרזן), מים, אוכל ליום, גרזן שלג, קרמפונים ועוד דברים קטנים (פנס, מפות וכו). באזור ארבע התחלנו ללכת. היה לנו 6.8 מייל עד לפסגה ועלייה של 3,700 פיט. החלק הראשון עשינו יחסית מהר ואז הגענו למקטע ענק של שלג- משהו כמו 2 מייל הליכה בשלג. 

בגלל שיחסית חם השלג היה אמנם קפוא אבל לא היה חייב לשים קרמפונים. האפי ומוזי שמו בעיקר בשביל הרגשת הביטחון. החלק הראשון בשלג היה יחסית מישורי ועברנו את גיטר לייק (אגם בצורת גיטרה) שרובו עדיין קפוא לגמרי. 

יוצא ממנו נחל קטן אז עצרנו למלא מים כי בעיקרון מהנקודה הזאת עד לפסגה אין עוד מים בדרך. הידיים שלנו קפאו לגמרי מהמים. ההליכה הייתה יחסית איטית ולאט לאט התחלנו לטפס למעלה עד שהגענו לשביל והמקטע של השלג הסתיים. הטיפוס מרגע זה נהיה קשה בעיקר בגלל הגובה שהקשה עלינו לנשום ולרובנו די כאב הראש. הלכנו לאט ורגוע. הטיפוס היה ארוך ומתיש. בסופו של דבר באזור 9:30 הגענו לפסגה שנמצאת בגובה 14,500 פיט (משהו כמו 4,500 מטר). מאושרים ונפעמים מהנוף, ישבנו בפסגה, צילמנו תמונות, אכלנו וכמובן- נמנמנו! 

הגל חום שפוקד את האזור סיפק לנו מזג אויר מושלם בפסגה עם שמש חמה (שבדיעבד שמנו לב שרובנו די נשרפנו בפנים למרות הקרם הגנה) ובלי רוח (הרבה מטיילים שהיו לפנינו סיפרו שהם לא שרגו בפסגה יותר מעשרים דקות בגלל הקור והרוח אז אין ספק שהיה לנו מזל). פגשנו שם עוד כל מיני מטיילים, חלק גם עושים את ה-pct וחלק מטיילי יום שבאו רק להר וויטני. אחרי כמעט שעתיים בפסגה בלית ברירה התחלנו את הירידה חזרה. הירידה כמובן הרבה יותר קלה ומהירה. עצרנו בחצי דרך במדרון שלג די רציני כדי להתאמן עם הגרזן קרח- הגרזן נועד לעזור לעצור במידה ומחליקים בשלג במדרון. הטכניקה די פשוטה וזה היה ממש כיף- החלקנו בשלג ועצרנו את עצמנו כל פעם עם הגרזן. הרבה מטיילים לוקחים איתם גרזנים אבל לומדים איך להשתמש דרך סרטוני יוטיוב בלי להתאמן. להאפי יש ניסיון בציוד שלג אז היא לימדה אותנו איך להשתמש בגרזן והתאמנו די הרבה. 

שיחקנו שם כמעט איזה שעה ואז ירדנו עד למטה והגענו חזרה לשלג מהבוקר שנהיה רך ממש אחרי כל היום בשמש. הלכנו חזרה ועצרנו מדי פעם, בעיקר כדי לנוח ולשתות מים. כולנו היינו ממש גמורים אחרי היום הזה אבל המצב רוח מדהים ואנחנו ממש גאים בעצמנו. 22.6, יום חמישי- קמתי בארבע כמו שקבענו וכרגיל דבר ראשון שאני עושה זה לצאת מהשק שינה ולהוציא את האויר מהמזרון שטח שלי. ברגע שהתחלתי לעשות את זה שמעתי את האפי מחוץ לאוהל שלי אומרת- ״חכי טישו, אל תקומי עדיין. האנטסמן ממש חולה״. שאלתי מה קרה והיא אמרה שהיא שמעה אותו מקיא כל הלילה והוא במצב ממש גרוע ושנעשה הערכת מצב (בדיעבד הסתבר שהוא לא הקיא אלא ממש השתעל). היא חזרה לבדוק מה שלומו ואחרי עשרים דקות חזרה ואמרה שהוא ממש לא במצב טוב ושניתן לו לנוח ונקום בשש וחצי ונראה מה קורה. בשש וחצי ניגשתי אל האוהלים שלהם, האפי הייתה בחוץ וארגנה דברים, ושתינו הלכנו הצידה לדבר. האנטסמן משתעל ממש ובמצב לא טוב והיה לנו ברור שצריך למצוא דרך מהירה החוצה- כי זה נראה כמו מחלץ גבהים והוא חייב לרדת למטה בגובה. 2 הדרכים המהירות החוצה הם ללכת 5 מייל חזרה בעלייה להר וויטני ו-2 מייל לפני הפסגה, ב- 13,400 פיט יש את וויטני פורטל שמשם אפשר לרדת לצד השני במשך 8 מייל שחלקם ממש תלולים ומכוסים בשלג, עד למגרש חנייה משם באים מטיילי היום שעולים על ההר. הדרך השנייה היא לחזור חזרה 20 מייל עד להורסשו מדו בדרך שבא הגענו. זה כנראה ייקח לנו יום וחצי. האופציה השלישית הייתה ללחוץ על הספוט- מכשיר sos לוויני שיש לנו למצבי חירום. האפשרות הזאת הלכה ונהייתה הכי ריאלית. האנטסמן לא היה במצב ללכת לשומקום. חזרנו למוזי והאנטסמן שבסוף ההחלטה היא שלהם, ואחרי קצת דיבורים מוזי הציעה שננסה ללכת חצי מייל לבקתה של הריינג׳רים ולראות אם יש שם מישהו. האפי ואני התארגנו ללכת לשם והשארנו למוזי את הספוט של האפי כדי שאם המצב ממש מחמיר שתזמין חילוץ. האפי ואני יצאנו לדרך אבל כמובן שהבעיה הייתה שצריך לחצות נהר די גועש בדרך. ירדנו קצת לאורך הנהר לכיוון הבקתה אבל ראינו שאין ממש סיכוי אז עלינו לאורך הנהר למעלה בערך 0.2 מייל ולמזלנו די מהר מצאנו נקודה יחסית נוחה לחצייה. המים היו כמובן קפואים בטירוף... משם נשאר עוד בערך 0.5 מייל לבקתה ועשינו אותם במהירות. לשמחתנו בבקתה מצאנו 2 ריינג׳רים, לורה ורוב, בעל ואישה, שהגיעו רק לפני יומיים לבקתה, והם עדיין בשלב ההתארגנויות. הם עושים את זה כבר 20 שנה, באים לכל תקופת הקיץ. הסברנו להם מה המצב, ובהתחלה הם היו די אדישים אבל אחרי תחקור של כל הסיפור הם החליטו שאחד מהם יבוא איתנו לבדוק מה קורה והם יעשו הערכת מצב. לורה התלוותה אלינו וחזרנו למחנה. אחרי 20 שניות שהיא בדקה את האנטסמן היא החליטה להזעיק מסוק חילוץ ואמרה שהוא במצב ממש לא טוב. היא ביקשה מרוב לבוא ולהביא איתו מסיכת חמצן. היא טיפלה בהאנטסמן במסירות, ובינתיים האפי הלכה לפגוש את רוב במעבר מים כדי להראות לו את נקודת החצייה, ומוזי ואני התחלנו לארגן את הציוד של האנטסמן. רוב הגיע וישר חיברו את האנטסמן לחמצן, ואז התחלנו להרכיב מעין תא לחץ נייד שיש במקומות כמו האוורסט לאנשים שמקבלים מחלת גבהים והחמצן שלהם כ״כ נמוך או במקרים של תאונות צלילה. זה מדמה מקום נמוך עם לחץ אויר רגיל. זה היה די מלחיץ כשהאנטסמן נכנס לשם, אבל מוזי ישבה לידו והוא סימן שהכל בסדר. וכמובן גם ניסה להצחיק וסימן לי לצלם תמונות. 

כשהמסוק הגיע האפי סימנה לו איפה אנחנו עם בנדנה אדומה והוא עשה כמה סיבובים עד שמצא נקודה לנחות במרחק של 150 מטר בערך מאיתנו. בינתיים הצלחנו לגייס עוד 3 מטיילים שיעזרו לנו, כי ידענו שנצטרך לסחוב אותו למסוק. לורה שלחה אותי למסוק להביא את הטייס והפרמדיקית והאפי באה לעזור והגענו כולם חזרה להאנטסמן שבינתיים הוציאו אותו מהתא לחץ. הם הביאו אלונקה די מגניבה שאפשר לנפח ולהתאים לבנאדם ושמנו את האלונקה במצב ישיבה כי להאנטסמן היו נוזלים בריאות אז כשהוא שכב הוא בגדול הרגיש כאילו הוא טובע. 

סחבנו אותו למסוק ושם הם ארגנו את הדברים כדי להעלות אותו ואני הלכתי לשביל כדי שאם מטייל יבוא אצטרך לעצור אותם כי אסור להתקרב למסוק כשהוא ממריא.

אחרי ההמראה חזרנו כולם לאוהלים, אמרנו תודה למטיילים שעזרו (לורה טסה במסוק), ורוב נשאר קצת לדבר איתנו ולראות שהכל בסדר. הוא היה ממש אחלה. אחרי שהוא הלך ישבנו מוזי, האפי ואני, ואמרתי להם שירשו לעצמן לפרוק כי שתיהן החזיקו דמעות כל הבוקר. קצת דמעות זלגו אבל בעיקר ישבנו ועיכלנו את מה שקרה. השעה הייתה בערך 10:30 והחלטנו שנארוז את הציוד ונעבור לקמפינג שליד הבקתה של הריינג׳רים. ככה נוכל להתעדכן במצב של האנטסמן ולנוח. לאף אחת מאיתנו לא היה רצון או חשק ללכת מייל אחד היום. אכלנו קצת, כי הבנו שלא ממש יצא לנו לאכול כל היום, ארזנו את הדברים ועברנו את הנחל לצד השני לעבר הבקתה. בהתחלה ישבנו שם קצת, ובדיוק לורה חזרה אז היא באה לדבר איתנו לראות מה שלומנו. היא לא ידעה עדיין מה קורה עם האנטסמן רק עדכנה שכשהם נחתו העלו אותו מיד על אמבולנס. אחכ הקמנו אוהלים, וישבנו לארוחת ערב. בערך באמצע הבישולים הגיע ענן גדול והביא איתו קצת רעמים ובעיקר טפטוף, אז מיד רצנו לשים את הכיסוי גשם לאוהלים ולהכניס את הציוד. חזרנו לאכול ואז התחיל גשם די רציני.... ישבנו קצת בגשם ובשלב מסוים פשוט נכנסנו לאוהלים. עד אז מוזי ניסתה להתקשר פעמיים דרך הטלפון הלוויני של הריינג׳רים לבדוק מה עם האנטסמן אבל הוא לא היה זמין והקליטה התנתקה כל הזמן. אחרי בערך שעה, באזור שמונה, רוב אמר שיש קליטה ומוזי הצליחה לדבר עם האנטסמן שעדיין נשמע חלש אבל מאושש. הוא כמובן רצה שנמשיך לטייל עד לעיירה הבאה אבל היא אמרה לו שגם לנו זו הייתה חוויה לא פשוטה ואנחנו מתכוונות לצאת חזרה מהדרך שבא הלכנו ולהגיע עוד יומיים לעיירה בשם לון פיין. 23.6, יום שישי- קמנו בחמש, וקצת לפני שש יצאנו חזרה לשביל כשהדבר הראשון שעשינו היה כמובן לחצות חזרה את הנחל- מה שהקפיא אותנו לגמרי אבל ההליכה עזרה להתחמם. אחרי מייל חזרנו ל- Pct, ומשם הלכנו 13 מייל. למרות מה שקרה היה לנו יום טוב. הלכנו בקצב טוב, ובעיקר נשארנו שלושתינו יחד, דיברנו כל היום ואווררנו את עצמנו. ההליכה עשתה לנו טוב. בערב עצרנו ליד נחל קטן ובילינו את כל הערב בדיבורים על כל מיני דברים להסחת הדעת. המצב רוח שלנו טוב והעובדה שאנחנו יחד עזרה. 24.6, יום שבת- קמנו בבוקר בשש ויצאנו ברבע לשבע לדרך. היה לנו רק 7 מייל היום אז לא היינו בלחץ של זמן. כדי להגיע ללון פיין צריך להשיג טרמפ מהורסשו מדו עם מטיילי יום, אז כל מטייל שראינו עצרנו לקשקש ויצא שסיפרנו את הסיפור הרבה פעמים- גם למטיילי pct, היה לנו חשוב להעביר להם את המסר שישמרו על עצמם, וגם למטיילי יום בתקווה להשיג טרמפ. כמה מאות מטרים לפני סוף השביל פגשנו אבא ובן שגרים לא רחוק שמיד הציעו לקחת אותנו ללון פיין. הנסיעה הייתה יחסית קצרה. מיד כשהגענו הלכנו לאכול משהו ומשם האפי ואני לקחנו חדר במוטל ומוזי הכינה שלט ענק כדי לתפוס טרמפ לבית חולים שבו האנטסמן נמצא- במרחק חמש שעות נסיעה. לשמחתנו תוך 6 דקות אחרי שהיא יצאה לכביש, בחור עצר לה- הסתבר שאשתו עושה את ה-pct והוא מחכה לה בלון פיין אז היה לו זמן להעביר והוא פשוט הסיע את מוזי במשך חמש שעות לבית חולים. האפי ואני בעיקר נחנו באותו יום ותכננו את ההמשך. החלטנו לנסוע ביום שני בבוקר, אחרי יום מנוחה והתארגנויות למחרת ביום ראשון, עם האוטובוס (הוא נוסע פעם ביום ולא בסופי שבוע) עד לרינו ומשם להגיע לסיירה סיטי. שתינו היינו שלמות עם ההחלטה לדלג על הסיירה כי החוויה הזאת הייתה די אינטנסיבית ובעיקר כרגע הרבה מטיילים מדלגים כי הנהרות הפכו מסוכנים וקשים מדי לחצייה ואנחנו לא רוצות להיות שוב בלחץ הזה. חשוב לי להדגיש שאחרי שדיברנו עם הרבה אנשים, ובעיקר עם הריינג׳רים, כל אחד יכול לחטוף מחלת גבהים. האנטסמן היה במצב יחסית קשה וזה אמנם נדיר, אבל קורה. לא היה ממש משהו שיכולנו לעשות כדי למנוע את זה. מה שכן- פעלנו במהירות ולפי הספר בטיפול בו, וזה החלק החשוב. יש מטיילים שלא לוקחים איתם מכשיר gps, או שמנסים להתגבר על מצבים לא אפשריים. העובדה שהזעקנו מיידית את הריינג׳רים ממש הצילה את החיים של האנטסמן וברור לנו שאם הם לא היו שם היינו מזעיקות חילוץ דרך הספוט. הטיול הזה מדהים, מרגש ומסעיר. אני נהנית פה בטירוף. אבל שום דבר לא שווה את הסיכון בפציעה או משהו כזה. לכן מראש קנינו את כל הציוד שצריך, קנינו עוד מפות, תכננו מראש בדיוק כמה נלך, מתי נחצה נהרות, התאמנו בגרזן שלג, קראנו מאמרים, וקבענו מראש שאם מישהו מרגיש לא נוח עם משהו בשביל- חוזרים אחורה בלי שאלות. מוזי והאנטסמן החליטו שהם לא ימשיכו בשביל (בעיקר כי העלות הכספית של כל החוויה תהיה יחסית יקרה והם רוצים להתמודד עם זה בצורה הגיונית). הם נוסעים לחופשה של שבוע בג׳מייקה כדי לנוח. האפי ואני כאמור מדלגות על הסיירה וממשיכות הלאה צפונה מאזור הרבה פחות מושלג. החבורה שלנו נהייתה למשפחה אמיתית, חברים לחיים, והחוויה הזאת הייתה לא פשוטה אבל הבהירה לנו כמה מזל שיש חברים כאלה בשביל.