יום 14 עד יום 22-
ביליתי סך הכל 10 ימים באיידלווילד- אין ספק שאם כבר להיתקע אז זה אחלה מקום לעשות את זה.
ביליתי 6 ימים בקמפינג ועוד 4 ימים במוטל חמוד. כל יום פגשתי מטיילים אחרים, חלק שהכרתי וחלק חדשים, ורוב הזמן ביליתי בשכיבה על הגב עם רגל למעלה, עושה קומפרסים עם משחת טייגר, וקוראת ספר או שומעת מוזיקה. פעם ביום צלעתי לאחת המסעדות לאכול ולקנות לי קצת דברים.
אחרי כמה ימים הרגשתי שאין ממש שיפור והלכתי לראות כירופרקטית בעיירה. כמובן שהיא יהודייה מבוגרת ומצחיקה וזו הייתה אחת החוויות המעניינות שהיו לי. היא נתנה לי טיפול של שעתיים שהתמקד אמנם בקרסול אבל היא בדקה וטיפלה גם בברכיים, בגב ובצוואר ועשתה לי קצת מסאז׳ לפינוק. כל זה לווה בשיחה בלתי פוסקת על החיים שלה ושאלות עלי ועל ישראל. אחרי שעברתי למוטל הרשיתי לעצמי לשכב במיטה ולראות טלויזיה רוב היום, פתאום הבנתי שאני צריכה חופש וההתנתקות הזאת עושה לי טוב. ביום חמישי, יום לפני שחזרתי לשביל, עוד הרגשתי שהרגל לא במצב מושלם אבל שכדי לחזק אותה אני פשוט צריכה לחזור ללכת.
יום 23- בערך 9 מייל- לפסגה של סאן יסינטו זה היה יום מושלם לחזור לשביל מכיוון שצפויה להגיע סערה תוך יומיים וכדאי לעבור את הרכס כמה שיותר מהר כדי להתחמק ממנה. אבל כמובן שזה לא הולך להיות יום פשוט- מאיידלווילד צריך לחצות את רכס פולר (fuller ridge). העלייה לפסגה היא מגובה 6479 feet עד גובה 10,834feet סהכ- 4355 (שזה 1330 מטר), עלייה של 12.1 קילומטר... אחד המסלולים הקשוחים. בהחלט הרגשתי שלא הלכתי שבוע וחצי ושיש לי כף רגל כואבת :) יצאנו מ- Idyllwild inn בשעה 8:15- הם עושים כל יום הקפצות לתחילת המסלול. נסענו 6 אנשים בטנדר, אני וגיילן מקליפורניה נסענו בארגז מאחורה.
השביל שעשינו נקרא- devils slide והוא בהחלט הרגיש כאילו השטן בעצמו תכנן אותו. טוב זה לא מדויק. הקושי הוא בעובדה שזה 7.6 מייל של עלייה, לגובה של 10,834 פיט. אה כן, ומכיוון שזה שביל ליד ה-Pct (חלק ממנו משותף), הוא מסומן ממש גרוע, ויש המון שלג עדיין.... אבל חוץ מזה, תענוג!
השלג ברובו נמס אבל יש קטעים מושלגים ושם ניווטתי בעיקר לפי טביעות רגליים של אנשים לפני, למרות שיש לי gps שמדי פעם וידאתי את עצמי. כבר לא חייבים לנעול מייקרוספייקס אבל יש קטעים שזה בהחלט עוזר, אז לבשתי.
אחרי טיפוס ממושך הגעתי לפסגה. תצפית של 360 מעלות, המון שלג מסביב והרגשת סיפוק. קצת לפני הפסגה יש בקתה חמודה, ויש שם אפילו 4 מיטות עץ אבל קפוא שם בלילה אז לא מאוד מפתה להישאר.
אחרי ירידה של מייל מהפסגה הגעתי בשעה 17:00 בערך לקמפינג שהיו שם כבר כמה מטיילי Pct, אז נשארתי לישון שם. הקמפינג עצמו היה ממש נוח, עם נחל קטן וזורם והמון שלג מסביב.
יום 24- מייל 184 (בערך) עד מייל 201.1 (כן, כן- עברתי את ה-200 מייל היום!).
קמתי בשעה חמש וחצי וגיליתי שכל 2 הליטר שהיו במנשא מים שלי נשפכו בלילה כי זה כנראה לא היה סגור מספיק טוב. למזלי התיק ספג את הרוב והדברים בפנים נשארו יבשים, אבל המכנסיים שלי שהיו ליד התיק נספגו לגמרי, וגם הגרביים. תכלס מבאס לקום ככה אבל אין הרבה ברירה והוצאתי את כל הציוד מהאהל ושפכתי את המים. כל מה שהיה רטוב ושמתי בחוץ תוך 2 דקות התכסה שכבה של קרח. לקח לי די הרבה זמן להתארגן וגם הייתי צריכה למלא שוב מים, אבל בשעה 7:15, ועם מכנסיים די קרות, יצאתי למסלול.
אחרי מייל של ירידה די מורכבת, מלאת קרח ובעיקר לא מסומנת, הגעתי סוף סוף חזרה לPct. השביל כבר מרגיש כמו בית, והוא גם מסומן מעולה וברור, בשונה מהשביל של הפסגה שעשיתי אתמול. מכאן והלאה חציתי את פולר רידג׳ (רכס פולר). מדי פעם עוד היו קצת עליות בחלק הראשון, וגם לא מעט קרח, אבל בגדול זו ירידה של בערך 30 קילומטר. מגובה 9000 פיט ועד 1,200 פיט.
זו ירידה ממש ארוכה וקשה לעשות הכל ביום אחד, במיוחד כשהרגל עוד לא מאה אחוז. עצרתי עם עוד כמה מטיילים בקמפינג היחיד באזור (זה כמובן לא קמפינג מסודר, אלא פשוט שטח טוב לאוהלים), בגובה 3,350, במייל 201.1. כל הירידה ראיתי מהצד איך כל צד מערב מכוסה בענן עצום שהולך ומתקדם לעברנו.
בתחזית אמרו שביום שבת יהיה רוחות עזות יש ראשון ושני צפויה סופה. הרוחות לא היו נוראיות מדי היום, אבל ממש עשיתי תחרות עם הענן. למזלי הגעתי לקמפינג לפניו, הקמתי אוהל ובערך חצי שעה אחכ התחיל גשם. בשלב הזה גם רוחות חזקות הצטרפו ואני רק מקווה שהאוהל יגן עליי משניהם :)
יום 25- מייל 201.1 עד מייל 209.5 יום די משונה. אחרי לילה של רוחות משוגעות וכמעט ללא שינה, יצאתי בשש וחצי לדרך, להמשך הירידה עד לעמק למטה. בגלל כל הרטיבות מהשלג יום קודם, יצאה לי שלפוחית די מציקה, וכפות הרגליים שלי לא ממש אוהבות עדיין ללכת כ״כ הרבה, אבל חוץ מזה, הירידה הייתה בסדר גמור. הגעתי עם עד כמה מטיילים שישנו איתי בקמפינג לברז מים שהיה די הכרחי לכולנו. משם נשאר עוד חמש מייל עד לכביש הראשי (highway 10), ותכננתי ללכת משם עד למייל 218, למקום שנקרא whitewater reserve. ההליכה לכביש הייתה על חול ומעייפת במיוחד. בגשר מתחת לכביש פתאום באה לעברי אישה ואמרה: hello hiker! פתחה שתי ידיים ונתנה לי חיבוק ענקי. היא הציגה את עצמה בתור mama bear ושאלה אם אני מוכנה לקצת טרייל מג׳יק. מופתעת ומחוייכת הלכתי איתה וראיתי שהיא ובעלה, שני אנשים בני 65 בערך, פתחו גן עדן למטיילים. הם מגיעים לכאן בערך פעמיים-שלוש בשבוע, פותחים שולחן עמוס בפירות, עוגות, חטיפים, נקניקיות בלחמניה עם קטשופ/מיונז/חרדל, בירות, סודה, מים, כיסאות והמון אהבה.
וכמובן שכל מטייל מקבל חיבוק ענק ממאמא בר. הגעתי שלישית, ואחריי הגיעו עוד בערך 10 מטיילים.
למזלי הגעתי ממש לפני הגשם, שאר המטיילים לא כ״כ היו עם מזל והסופה כבר תפסה אותם. ישבנו שם די הרבה זמן, במקום שלרוב רותח מחום, מחכים שהגשם יעבור, כשפתאום הצטרף גם מלאך שביל בשם ״הילבילי״- בחור קצת הזוי, בן 70 בערך, עם כמה שיניים חסרות ושירות ארוך בצבא האמריקאי בעברו, שניכר שהשפיע עליו לא מעט.
הוא מתחזק מתחת לגשר פינה למטיילים עם מים ומארח אצלו בבית כל ערב מטיילים שרוצים קצת מנוחה. התחבטתי עם עוד כמה חבר׳ה עם ללכת אליו או לא, אבל הגשם שבחוץ די הכריע שכדאי להעביר שם את הערב. קפצנו על הטנדר שלו, ענתיקה משנות השישים, עברנו בדרך לקנות המבורגרים, הגענו לבית של הילבילי.
בגדול הבנאדם לא מפסיק לדבר ומספר הרבה על התקופה שלו בצבא. הבית עצמו לא מאוד גדול אבל חם ונעים. כל הבית מלא בתמונות ובובות של אריות ונמרים, ויש חדר שלם שנקרא the M&M'S room וזה פשוט כי כל החדר מפוצץ בבובות וכל דבר שאפשר לדמיין שקשור ל- m&m's. למרות כל המוזרויות, באמת מרגיש שהילבילי אוהב מטיילים וחשוב לו שהם ירגישו בבית. יש מלא אוכל, בירה בשפע, טלויזיה שדלוקה כל הזמן, והילבילי מציע את משנתו ועזרתו לכל אחד ונוסע לאסוף כל מטייל שמתקשר בכל שעה.
יום 26- מייל 209.5 עד 229+ מייל נוסף לשמורת ווייטווטר, סה״כ- 20.5 מייל (32.8 ק״מ). קבענו יום קודם לצאת בשעה שש מהבית של הילבילי. קמתי ראשונה אחרי שינה די טובה בסלון של הילבילי. למרות שהיו לא מעט אנשים, ונדמה שכל הרצפה של הבית מלאה בשקי שינה פחות או יותר, הצלחתי לא להעיר אף אחד ולהתארגן בשלווה ובחום של בית ולא בקור של הבוקר, שזה שינוי מרענן. ג׳ורדן וטרודי (אמא ובן מקסימים מסן דייגו), וזוג משיקגו- שכולנו הגענו יחד אתמול, היינו מוכנים, אחרי קפה ומאפה, לצאת לדרך. אמיר ורועי, שני הישראלים שישנו שם, החליטו למשוך עוד כמה שעות שינה ולצאת יותר מאוחר (הם בכל מקרה ממש מהירים, יצאו שעתיים אחרינו ותפסו אותנו בדיוק בקמפינג בלילה). יצאנו לדרך הפעם בטנדר אחר, חורק לא פחות, חזרה לשביל. בשש וחצי כבר התחלתי ללכת...
היה מזג אויר נפלא, והשביל עולה ויורד, ופשוט נוף עוצר נשימה. עברתי ליד wind farm, שליד השביל הם גם מציעים מים וצל למטיילים.
אחרי בערך 9 מייל הגעתי לאזור שנקרא whitewater. השם ניתן די בבירור כי זה נחל רחב עם מלא סלעים לבנים וכל האזור נראה לבן ובוהק. יש חצי מייל מהשביל שמורה שאפשר ללכת אליה, לשם גם רכבים מגיעים והרבה מטיילים ותיירים קופצים לביקור. התלבטתי עם ללכת והחלטתי שכן, למרות שבדיעבד זה היה מייל נוסף ולא הכרחי. אבל השמורה עצמה ממש חמודה. אחלה מקום לקמפינג. יש שירותים מסודרים (מצרך נדיר), שולחנות קמפינג, הרבה צל, ומלא מים ובריכות מעוצבות. היו של עוד כמה מטיילים והעיקר תיירים.
עשיתי שם שעה הפסקה, התחיל להיות ממש חם ומבחינת הספק הייתי בקצב טוב.
ב-11:30 חזרתי לשביל שהמשיך עוד קצת לאורך הנהר, ואז חתך לרכס נוסף שם השביל מתחבר לנחל שנקרא mission creek- מה שנחמד זה שבמשך די הרבה מיילים השביל הולך יחסית לאורך הנחל ויש הרבה נקודות צל לאורך המים שאפשר לעצור, לשטוף פנים, לשחות אפילו, ובעיקר למלא מים ביום חם, בלי צורך לסחוב יותר מדי על הגב .
אחרי מנוחה נוספת בצל של כמעט שעה, חזרתי לעוד כמה מיילים נוספים, שהלכו לאורך הנחל, ומכאן ועד ביג בר, ובמיוחד מחר- כל מה שצפוי זו עלייה אחת ענקית... עצרתי ללילה באזור עם מקום לכמה אוהלים ליד ג׳ורדן וטרודי ואחרי כמה זמן גם רועי ואמיר הגיעו. ארוחת ערב של קוסקוס ושיחה ארוכה עם טרודי ובשמונה כבר הלכתי לישון.
יום 27- מייל 229 עד מייל 246.4, סהכ- 17.4 מייל. 27.8 ק״מ מגובה 3866 feet עד גובה 8103 feet שזה בערך 1,300 מטר אחרי לילה מעולה, בלי רוח, חמים ונעים, קמתי מוקדם ויצאתי בשש. קצת לפני שיצאתי גם טרודי וג׳ורדן שישנו לידי קמו, וטרודי הרגישה ממש רע והקיאה כמה פעמים. אחר כך הסתבר שגם אמיר, אחד הישראלים הרגיש ממש רע והקיא, יכול להיות ששניהם חטפו משהו אצל הילבילי...
היום היה בסימן עלייה, עם מזג אויר מושלם, ורוב הדרך עברה בצמוד לנחל קטן, ככה שגם היה מספיק מים, וגם יכולתי כל כמה זמן לשטוף פנים. הנופים משתנים כל הזמן, הצבעים מתערבבים, והמזג אויר לא החלטי בכלל. בדרך פגשתי את אור וטל- עוד זוג ישראלים- אנחנו ממש משתלטים על השביל! מהצהריים התחיל ערפל וכמו רוב המטיילים שפגשתי במהלך היום, הגעתי אחהצ לאזור שנקרא קון קריק- שם יש בקתת עץ גדולה ועוד כמה בקתות קטנות. הבקתות ריקות לחלוטין, כנראה בעבר היה שם בקתות שאפשר לישון בהן. אבל לרובנו זה בעיקר היה נחמד לישון בתוכן ולהתחמק קצת מהקור.
אמנם עדיין היה די קר, אבל היה משהו נחמד לישון הרבה מטיילים יחד על רצפת עץ :) אחרי שעתיים גם טרודי וג׳ורדן, ואמיר ורועי הגיעו. טרודי עדיין הרגישה ממש רע וגם אמיר, ומדהים איך הם עשו מרחק כ״כ גדול בלי לאכול כלום... יום 28- מייל 246.4 עד מייל 266.2- סהכ 19.7- 31.5 ק״מ. קמתי מוקדם ויצאתי כרגיל בשש עם מטרה ברורה- להספיק לעשות את כל ה-19.7 מייל עד ביג בר לייק ולהגיע לעיירה, לעשות מקלחת ולאכול כמו שצריך!
זה היה יום מעולה גם מבחינת מזג אויר וגם מבחינת ההליכה. קצת עליות וקצת ירידות, היו כמה אזורים על המון אבנים על השביל מה שגרם לכולנו לכאבים בכפות רגליים. אחרי 3 מייל הגעתי לסוג של גן חיות די עצוב- זה מקום שיש בו דוב גריזלי, טיגריס, פומה בטח עוד כל מיני חיות שלא ראיתי, שכולן משמשות חיות בסרטים של הוליווד. הפ נמצאים מאחורי כלובים קטנטנים, וזה לא כ״כ נעים לראות. אחרי עוד כמה מיילים הופיע טרייל מג׳יק מבורך- ארון עם מלא פחיות שתייה קרות ועוגיות ולידו ספה. עצירה מרעננת באמצע היום.
בהמשך גם היה מים שהשאירו מלאכי שביל, ובכל מקום כזה תמיד היה כיתוב- ״וולקאם טו ביג בר״- בהחלט מרגיש שאנחנו רצויים כאן :) בשעה 15:00 הגעתי לכביש הראשי משם תופסים טרמפים לעיירה. לא הרבה אחרי הגיע גם ג׳ורדן (אבא שלו הגיע מסן דייגו ואסף בגן חיות את טרודי שהרגישה עדיין רע), וכמובן שהאבא בא לאסוף את כולנו גם לביג בר לייק.
במהלך היום ניסיתי לבדוק עם כמה מקומות לגבי מיטה ללילה אבל הכל כבר היה תפוס. אבל המזל האיר לי פנים (פחות לטרודי לצערי)- אבל בגלל שטרודי חזרה לסן דייגו אחהצ הייתה מיטה פנויה בחדר שהם כבר לקחו והם הזמינו אותי לישון שם (בחינם!). אחרי מקלחות ופרידות נשארנו רק ג׳ורדן ואני ועשינו את הדבר השני שעושים בעיירה אחרי מקלחת- הלכנו לחפש אוכל. הרחוב שלנו מלא במסעדות אבל זה מקום ממש תיירותי ויקר אז עברנו בין מסעדה למסעדה, לא החלטיים וכמעט התפשרנו על דומינוס פיצה, עד שפגשנו קבוצת מטיילים שהלכה למסעדה תאילנדית והצטרפנו לחבורה. במסעדה פגשנו עוד בערך 15 מטיילים והייתה שם חגיגה רצינית ואוכל מעולה. משם חתכנו לישון (בכל זאת היה כבר 20:30 ושעה 21:00 נקראת ״מידנייט הייקר״). יום 29- יום אפס בביג בר לייק. ג׳ורדן ואני עברנו על הבוקר להוסטל, שם נמצאים רוב המטיילים, וזה הרבה יותר זול ומאוד מזמין- זה נמצא ממש במרכז, עם כל מה שמטייל יכול לרצות- כביסה בחינם, מטבח, הקפצות לשביל, ווי פיי, מנקי אוזניים (אני רק אציין שזו פעם ראשונה שניקיתי את האזניים אחרי 3 שבועות בשטח, אתם רק יכולים לדמיין את החוויה), ועוד מלא מטיילים אחרים :) מחר בבוקר חוזרת לשביל. מכאן יש עוד בערך 100 מייל לעיירה הבאה שנקראת וורייטווד.