יום 9-
יום אפס (zero day)
מכיוון שהגעתי יום קודם יחסית מוקדם והספקתי לעשות את כל הארגונים (מקלחת, הוצאת חבילה, שליחת חבילה, ארגון אוכל, כביסה, טלפונים הביתה וכו), זה היה יום אפס אמיתי. תחושה קצת מוזרה אחרי שכל היום הולכים פשוט לשבת ולא ממש לעשות משהו, אבל זה בהחלט מחייה את הגוף והנפש וכל כמה ימים יום כזה הוא הכרחי ממש.
קמתי בשלווה בלי שעון מעורר, ובשעה שמונה התקבצנו כל החבורה ללכת לאכול ארוחת בוקר. והופ הגיע השריף למרכז הקהילתי ושאל אם אנחנו צריכים טרמפ. קפצנו על המציאה והוא עשה 3 פעמים הלוך חזור לאסוף את כולנו. כנראה שלהיות שריף בעיירונת כזאת קטנטונת אין המון מה לעשות :)
במסעדה הייתה רק מלצרית אחת על המון הייקרים רעבים אז שרצנו שם כמה שעות טובות בין הזמנת הקפה, להזמנת האוכל, להגעת האוכל ולתשלום.... לא מיהרנו לשום מקום. והחביתה מלאת הירקות עם הטוסטים בצד סיפקה אותי מצוין עד אחהצ.
שאר היום בעיקר התפניתי לעשות מקלחת נוספת והכרחית בחום ולקשקש עם אנשים. אבל אין ספק שהשיא של היום הגיע בשעה חמש- ליד המרכז הקהילתי למטיילים יש ביהס יסודי שארגן בשעה חמש ארוחת ספגטי וערב בינגו, כאשר כל ההכנסות הן למסיבת סיום של הביהס. מבחינתי, ועבור כל החבורה, היה ברור שהולכים, קודם כל כי זו ארוחת ערב זולה אבל בעיקר כי חלק מהשביל הוא גם הקהילות והאנשים שפוגשים בדרך, במיוחד עבור רובנו שלא מארהב זו הזדמנות אמיתית לפגוש את המקומות הקטנים שלא יוצא להגיע אליהם בביקור תיירותי של כמה שבועות.
זו קהילה מאד קטנה אבל גם מתוכה לא הגיעו יותר מדי אנשים, כמה משפחות וקבוצת המטיילים שלנו יחד עם עוד כמה מטיילים. רוב המטיילים עזבו אחרי האוכל ולא נשארו לבינגו, מה שהפתיע אותנו, כי מעבר לערב כיף, זו גם הזדמנות לתת חזרה לקהילה שמארחת אותנו. אחרי שאכלנו סלט וספגטי, קנינו כל אחד שישה כרטיסי בינגו, והמשחק התחיל! היו שישה סיבובים, שכל פעם היה צריך שיצא בינגו בצורה שונה ולפי רמת הקושי כך גם שווי הפרסים. כמובן שעם רוב הפרסים (סרטי דיוידי, ערכת גינון, טניס שולחן וכו) לא היה לנו מה לעשות אבל פרס אחד תפס את עיני כולנו- ערכת המטיילים, שכללה- קרם הגנה, בקבוק מים, חטיפי אנרגיה, טלק, אלקטרוליטים, אלכו-ג׳ל ואולי עוד כמה דברים ששכחתי. בשולחן שלנו לקחו את המשחק מאוד ברצינות ועשינו שם שמח, ורדמון אפילו זכה בערכת המטיילים ובטניס שולחן (שאותו תרם לבית ספר) ומארק זכה בסרטי דיוידי שאותם חילק בין הילדים שהשתתפו (והיו בהלם ומאושרים לחלוטין). אחרי זה הגיע להקה לנגן במרכז הקהילתי. אוסף של 4 חבר׳ה בני 70 ומעלה שניגנו שירים ישנים, עם קצת זיופים והרבה חן ואהבה. חתכתי באמצע לישון (בתשע בערך) כי למחרת תכננו לקום בשלוש לפנות בוקר ולצאת מוקדם כי צפוי יום חמסין.
יום 10-
ק״מ 175.2 עד 203.7
מייל 109.5 עד 127.3
קבענו לקום בשלוש ולצאת בשלוש וחצי. כרגיל ישנתי שינה מלאת חלומות משונים ובין לבין עירנות לא ברורה. כשהשעון צלצל שלוש זה הזכיר לי קצת את ההשכמה בצבא אבל כולנו קמנו מהר ובשלוש וחצי כבר יצאנו בשיירה של 9 פנסים. בשלב מסוים מארק נאבד וכשהלן מצאה אותו מסתבר שהוא עצר לעזור לבחורה בשם קייט מצ׳כיה, שמישהו חשב שזה מצחיק לנער לה את האוהל כשהיא ישנה והיא ישבה מאז קפואה מפחד באוהל. כשמארק עבר הוא שאל אם הכל בסדר ומפה לשם עזר לה לקפל את הדברים וקייט הצטרפה לחבורה. וכך נהיינו שיירה של עשרה פנסים באחו. החלק הראשון היה מישורי מאוד באחו, כשהכל חשוך מסביב ומדי פעם אנחנו עוברים ליד אוהלים. אחרי שחצינו נחל, התחיל הטיפוס שלא נגמר עד הערב. חשוב לציין שכפות הרגליים שלי הרגישו מדהים, כאילו לא עבר עליהן כלום. זה יום של כמעט 18 מייל כי אין כמעט מקורות מים, ובסוף ה-18 מייל יש חוה של בחור בשם מייק ששם יש מים והשמועות אומרות שגם פיצה חינם.
בהפסקת בוקר גילינו שרדמון, שישן לרוב בלי אוהל (זה נקרא קאובוי קמפינג), עבר לישון בשירותים כי היה לו קר, ומאותו רגע לא הפסקנו לצחוק.
אחרי שהשמש הגיעה, היה ברור שהתחזית לא משקרת והולך להיות מאוד חם. ניסינו לצבור כמה שיותר מיילים לפני החום של הצהריים ובשעה 10 כבר עשינו בערך 11 מיילים (17.5 קמ). בצהריים תכננו למצוא מקום מוצל ולישון אבל הנוף הסלעי והעליה הקשו עלינו למצוא צל וחלקנו עצרנו למעט זמן מתחת לסלע גדול, אבל היה פשוט חם מדי ומעט מדי צל אז כל אחד בתורו פשוט יצא לדרכו לכיוון החווה של מייק, כשנשארו לנו רק עוד 3.5 קמ.
והופה, אחרי יום שלם בלי כאבים, כף רגל ימין החליטה שלא מתאים לה ופתחה בשביתה, או יותר נכון בכאבים עזים. הגעתי לחווה של מייק והרגשתי שמשהו לא טוב קורה ברגל שלאט לאט התנפחה. החווה עצמה ממש נחמדה ובהחלט מכינים שם בערב פיצות לכולם, אבל די מהר האווירה שם פחות התאימה לנו. מייק עצמו מגיע מדי פעם בסופי שבוע ושאר הזמן שומרים על המקום שני חבר׳ה מקומיים די סטלנים שנראה שהם בעיקר אוהבים לחגוג עם המטיילים, ולשתות הרבה בירה ולעשן. חלק מהמטיילים היו בקטע ועישנו (גראס, כן?) ושתו לא מעט, והחבורה שלנו ועוד לא מעט מטיילים עברה לצד אחר בחווה (שתינו קצת בירה אבל כל אוירת הסוטול פחות התאימה לנו). בשלב מסוים כף רגל ימין התנפחה כמו נקע בקרסול ופשוט ישבתי עם קומפרסים של מגבונים לחים ורגל למעלה. התחילו לעלות לי דמעות של תסכול וכאב, והלן הלכה לבקש קרח. הבחור שאחראי על המקום בא ״לבדוק״ אותי ולראות אם אני מספיק פצועה בשביל קרח ואחרי כמה שאלות הכריז שקרח זה כמו זהב בחווה ושהוא מצטער אבל זה לא מספיק חמור ושלדעתו אני אהיה בסדר. כולנו היינו די בהלם מהתשובה שלו, בעיקר כשהיה לנו ברור שהקרח משמש לקירור הבירות. קבענו לקום בארבע וחצי ולצאת מהר. אמרתי להם שיצאו בלעדיי ואני כבר אראה מה קורה עם הרגל.
יום 11-
קמ 203.7 עד 230.4
מייל 127.3 עד 144
קמתי בחמש ורבע, בתקווה לשיפור קל ברגל, מה שלא קרה. בצליעה יצאתי מהאוהל וגיליתי שהלן, מארק ורדמון נשארו לבדוק מה איתי. הייתי מופתעת ממש. הם הודיעו לי שהם יסחבו לי את הציוד ונגיע תוך יום וחצי לעיירה הבאה (25 מייל) ושם כבר אשיג קרח ואוכל לנוח. שוב, מופתעת, ובעיקר אסירת תודה, התארגנתי מהר ויצאנו בשש וחצי לדרך של 17 מייל. הלכתי בצליעה לאט לאט (תודה לאל שיש מקלות הליכה), ולמרות הכאבים התקדמתי ממש יפה. בצהריים הכאב כבר היה כמעט בלתי נסבל וסנאקבלוק (ליסה) נתנה לי כדור ממש חזק שאמור להוריד נפיחות. באורח פלא הכדור ממש עזר ובערך שעה אחרי לא כאב לי כמעט בכלל למשך שעתיים. אחהצ הגענו למחנה והכף רגל עדיין קצת נפוחה וכואבת אבל עשיתי 17 מייל ככה שהרגשתי לא רע :)
הקמפינג היה על פסגת הר יפיפה עם שקיעה מושלמת כתפאורה ליום ארוך מאוד.
יום 12- ק״מ 230.4 עד 243 מייל 144 עד מייל 151.9 קמנו מוקדם, חלק כבר יצאו, ובשעה חמש וחצי התחלתי לצעוד.
היום כבר סחבתי את הציוד לבד, ולמרות הצליעה התקדמתי בקצב טוב. הנוף בדרך חזר להיות הרים ירוקים והחום של היומיים האחרונים קצת ירד. בערך בתשע בבוקר הגעתי אחרי 7.9 מייל לכביש משם תוך דקה תפסתי טרמפ של מייל לפרדייס ואלי קפה- בית קפה קטן וחמוד שרוב המטיילים עוצרים בו. טרפתי פנקייקס שלמרבה הפלא לא הצלחתי לסיים (למרות שממש ניסיתי).
בילינו שם בערך שעתיים. בסוף הארוחה עשיתי לכולם הפתעה והזמנתי שתי מנות ענקיות של בראוניז עם גלידה וקצפת כהוקרת תודה על כל העזרה של כולם עם הפציעה. למרות הכאבים, המצב רוח טוב, והמשכנו משם ישירות בטרמפ לעיירה בשם איידלווייד. בעיקרון יש שביל מבית הקפה לעיירה אבל השביל סגור כבר 4 שנים בגלל שריפה שהייתה שם והם נותנים לטבע להשתקם. אז המשך השביל הוא ממייל 179.4 (קילומטר 287). הגענו לקמפינג בעיירה בו רוב המטיילים נמצאים, וכל אחד הלך לענייניו- כלומר, מקלחת, כביסה, הקמת אוהל. קפצתי לבית מרקחת לקנות כל מיני תכשירים ותחבושות לקרסול וקרח כמובן, וישבתי איזה שעתיים עם קרח ורגל למעלה. אחהצ הלכנו לאכול ומצאנו את עצמנו במסעדה שותים המון בירה ואוכלים המון אוכל.... ככה זה מטיילים :) חזרנו מאוחר, באזור 21:00 (הכל יחסי כאן), והלכנו לישון.
יום 13- יום אפס. התכנון המקורי היה שהיום הזה יהיה ״Nero" שזה יום של ״כמעט אפס״. לקום מאוחר, לסיים התארגנויות ולצאת בצהריים חזרה לשביל. אבל רצון לחוד וכף רגל לחוד. כשקמתי הכאב נשאר... בכל מקרה הלכתי עם חלק מהקבוצה לחנות טיולים לקנות מייקרוספייקס- שזה מעין שרשרת ברזל שמתלבשת על הנעל כדי לא להחליק כשהולכים על קרח/שלג. מכאן והלאה בשביל יש כמה מעברים והרים שיש בהם עוד שלג וההמלצה היא להצטייד במייקרוספייקס. משם המשכנו לארוחת בוקר שם נפגשנו עם שאר הקבוצה. אחכ כולם המשיכו לקניות ואני קבעתי תור לרופא. אם כבר נתקעתי בעיירה, לפחות שאזרז את ההחלמה. לרופא הראשון היה תור פנוי רק בעוד 6 ימים (פחות הסתדר לי בלו״ז), אבל למזלי לרופא השני היה מקום היום בצהריים. עד שהגיע התור חזרתי למצב של רגל למעלה עם קרח ומשם לרופא. אחרי קצת דיבורים על השביל וההתלהבות שאני מישראל ד״ר בראונינג איבחן די מהר שיש לי נקע פנימי בקרסול, אמר לנוח כמה ימים ונתן מרשם לכדורים חזקים שאמורים להשפיע די מהר (אפילו נתן תקווה כשאמר שלפני כמה שנים הגיע בחור מהשביל עם נקע הרבה יותר חמור והוא נתן לו את אותם כדורים אבל לא האמין שהוא יצליח להמשיך, ואחרי כמה חודשים הוא קיבל גלויה מקנדה מאותו בחור). בכל מקרה, חזרתי לקמפינג להיפרד מהקבוצה. ריק נשאר כי הוא מחכה לאוהל שיגיע לו בדואר, ועקרונית תכננו לצאת מחר יחד אבל זה לא יקרה כבר. בכל מקרה היה לנו ערב שלם לבלות יחד אז עשינו כל מה שמטיילי pct יכולים לעשות במצב הזה- הלכנו לאכול פיצה... אוהו איזו פיצה.
למרות הבאסה של הנקע, למזלי נתקעתי בעיירה חמודה להפליא, ואני פשוט מקווה להחלים מהר ולהמשיך בטיול... מניחה שאשאר פה כמה ימים. זמינה בווטסאפ למי שבא לקשקש :)
