יום 1-
0 ק״מ עד 24.6
מייל 0 עד 15.4
טוב, זה קורה. קמנו בחמש בבוקר בבית של סקאוט ופרודו, כל אחד ארגן בחושך את הציוד, מקווים לא לשכוח בטעות שום דבר ובעצם פעם ראשונה ממש לארוז את התיק להתחלה של המסע. חמש וחצי ארוחת בוקר, ובשש כבר יצאנו לדרך לכיוון קמפו (campo)- עיירה שנמצאת על הגבול עם מקסיקו, שם נמצאת נקודת ההתחלה של ה-Pct.
אחרי תמונה קבוצתית, קצת התרגשויות ותמונות לבד בנקודת ציון של ההתחלה והחומה של טראמפ, זה היה די ברור שפשוט צריך להתחיל ללכת.וזה בעיקרון מה שעושים כל היום. הולכים והולכים.
השנה זו שנת שלג מטורפת, ירדו כמויות משקעים שלא נראו בקליפורניה ב-35 שנה האחרונות- הצד השלילי (כנראה) שבאזור הסיירה נבאדה יהיה המון שלג ולא פשוט ללכת שם, והנהרות יהיו הרבה יותר קשים לחצייה. הצד החיובי- במדבר יש מים! לרוב אנשים סוחבים ביום הראשון 6 ליטר מים והולכים 32 ק״מ, רובנו לעומת זאת הלכנו עד האזור קריק, 24.6 ק״מ לנחל זורם שם היה אחלה מקום לקמפינג. כפות הרגליים התחילו לכאוב לקראת סוף היום אבל חוץ מזה, הכל טוב... אין ספק שהאנשים כאן מדהימים. יש המון חבר׳ה מאירופה וקנדה. וכולם בתחושת התרגשות מהולה בעייפות.
יום 2-
ק״מ 24.6 עד 51.2.
מייל 15.4 עד 32
יצאתי בשבע מהאזור קריק ישר לעלייה לכיוון לייק מורנה, שם יש קמפינג מסודר עם שירותים ומקלחות. בדרך פגשתי כל מיני טיפוסים.אישה בת 66 מאורגון שהייתה מלאכית שביל (trail angel), ואת ליסה ודן, זוג מקנדה שאיתם גם התחברתי בסן דייגו. רוב היום היה בעלייה בחום די גבוה, והנופים עדיין לא מדבריים לגמרי- הרים עם צמחייה עבותה וירוקה (קצת דומה לגליל העליון).
בלייק מורנה עצרתי לחצי שעה רק לשטוף קצת ידיים בכיור עם סבון ולאכול ארוחת בוקר. בערב הגענו למחנה רועש עם מלא מטיילים שהתחילו יום קודם. אחרי התארגנות זריזה ישבנו עד החושך כולם ביחד.
בסוף הערב הגיע בחור בשם בר (דוב) מסן דייגו, שעושה את המסלול בחלקים. התחיל היום ועשה 32 מייל. כולנו היינו קצת בשוק.
יום 3-
51.2 עד קמ 66.4.
מיילים- 32 עד 41.5
מהאוזר קריק ועד מאונט לגונה - העיירה הראשונה.
התחלתי את הבוקר רגוע, לא ישנתי טוב בלילה אז קמתי ״רק״ בשבע. יצאתי בשמונה. יום של עלייה גם כן. נופים מדהימים. בלי אף ענן בשמיים. חבורה של רצים (רצי הרים- פשוט רצים להם בשבילים בהרים) עברה אותי- 9 רצים, מתוכם 3 נשים. טירוף. בדרך חזרה אחד מהם עצר לדבר איתי ואמר לי שהוא מקנא בי, הייתי קצת בהלם כי אני בעיקר הרגשתי קנאה ליכולת שלהם לרוץ ככה. למרות שזה נחשב ליום קצר ההליכה הייתה ארוכה. בשלב מסוים הנוף השתנה ונכנסתי ליער אורנים. הייתה שם חבורה של מתנדבים שעושים תחזוקה לשביל. הגעתי בצהריים לקמפינג ומשם ישר למסעדה לאכול את ההמבורגר הראשון (אחרי 4 שנות צמחונות).
רוב החבר׳ה שישבתי איתם התחילו יום או יומיים לפני. הבנתי שכדאי שגם אני אתחיל ללכת יותר ברגוע כי כפות הרגליים שלי די כואבות. משם המשכתי לחנות טיולים מפורסמת כי שם הרבה מחליפים ציוד וגם עושים שייק דאון (בגדול זה ״ניעור תיק״- מוציאים את כל הציוד ומפרידים את מה שלא צריך באמת). קניתי כובע וגרביים, והמשכתי למכולת. בדרך פגשתי הרבה מטיילים שכבר הכרתי כולל את מארי קרוז מקולורדו שהציעה לי לישון איתם בקמפינג- זה עד 8 איש ומשלמים רק 3$. ואז כמובן- מקלחת (הו, מקלחת)...
היינו חבורה ממש נחמדה- בחור שנולד בטאייואן בשם ריקי וכבר 25 שנה באמריקה, פטריק מאלסקה, כיילב ממקום אחר באלסקה, מרטין מגרמניה, פיל מאוהיו, יאנט מגרמניה ומארי קרוז. עשינו בערב מדורה וקפצנו למסעדה לשמוע להקה מנגנת שם
יום 4-
ק״מ 66.4 עד 84.2
מייל 41.5 עד מייל 52.6
שוב לא ישנתי ממש טוב, אבל כבר התרגלתי... קמתי ברגוע בשבע וחצי (!), וישבנו יחד בקמפינג. פטריק, ריקי ומרי קרוז המשיכו בבוקר וכל השאר הלכנו לאכול ארוחת בוקר ולשתות קפה במסעדה. הצטרפו אלינו עוד מטיילים שהתחילו איתנו והיה ממש נחמד להיפגש שוב.
יצאתי ב-13:00 לשביל במחשבה שאעשה 6 מייל אבל הקמפינג שם היה בתשלום והיה לי כוח להמשיך אז הלכתי עוד 5 מייל.
אנחנו חבורה קטנה וחמודה של מטיילים. עצרנו באיזה אתר פיקניק נחמד ללילה. די מהר הגיע החושך והלכנו לישון.
יום 5-
ק״מ 84.2 עד 109.5
מייל 52.6 עד 68.4:
ישנתי מצויין סוף סוף! הלכתי כמעט 16 מייל. רוב היום הלכתי על צלע הר. קצת עליות וירידות אבל סך הכל ממש הליכה נוחה ונחמדה. כל עיקול בהר המדבר נפתח ורואים את הנוף המרשים והשונה שלו. אחרי 10 מייל בערך התחילו לכאוב לי הכפות רגליים. בעיקרון תכננתי לעשות היום 20 מייל. מבחינת כוח ויכולת אני ממש במצב טוב, רק הכפות רגליים כואבות בצורה בלתי נסבלת. הגעתי בשלוש למייל 68.4 שיש בו ברז מים ולכן היו כאן הרבה מטיילים שעצרו למלא והחלטתי לא להמשיך עוד היום. היו כאן כבר זוג שגם נשאר מהצריים ללילה (הם הדריכו שנה שעברה במחנה קיץ יהודי בניו יורק אז החלפנו חוויות על שירי עם יהודיים 😀).
מרגע שנכנסים לשביל הדאגות היחידות בעולם הם- מה לאכול, איפה מקור המים הבא ואיפה לישון הלילה. היום נוספה לי עוד דאגה- האם לעצור בעיירה שנקראת ג'וליאן או לא (במייל 77). אין סיבה מיוחדת לעצור שם חוץ מהעובדה שמקבלים פאי חינם. אבל זה דורש טרמפ ארוך יחסית וגם אין למה לשרוף שם יום. אני גבולית עם האוכל אבל אם הרגליים שלי יהיו בסדר מחר אז כבר אמשיך לוורנר ספרינגס.
יום 6-
ק״מ 109.5 עד 138.2
מייל 68.4 עד 86.4
עברנו בקאצ׳ (הטמנה של מים שמלאכי שביל משאירים, דבר מדהים והכרחי במדבר) מתחת לגשר. המון מים! וכסאות!!
חלק תפסו טרמפ לעיירה ג׳וליאן וחלק המשיכו. אני החלטתי להמשיך. היום היה ממש חם ועם עליי מדי רצינית, אבל מה שמדהים בשביל שהוא מתוכנן גם לסוסים ולכן השיפועים מאוד נוחים ולא תלולים. לאט לאט מתגבשות חבורות ואנשים שרואים שוב ושוב.
יום 7-
ק״מ 138.2 עד 161.7
מייל 86.4 עד 101.1
הכפות רגליים ממש כאבו היום. אבל-
הגעתי למייל 100! יש שם סימון אבנים וזה ציון דרך די מרגש כי זה מספר כבר שמתחיל לצבור מאחוריו ימים והליכה.
הנוף חזר להיות יותר ירוק מאשר מדברי, למרות שהאזור עבר שריפה מאוד רצינית לפני חמש שנים, ועדיין ניכרים סימנים שלה. בדרך היה עוד קאצ׳ של מים. הגעתי למייל 101.1 שם יש מים וחורשה קטנה. אמנם הגעתי בשתיים ויש אור עד 19:20 אבל החלטתי להישאר כי זה סתם טיפשי להכאיב לעצמי עם הכפול רגליים וגם ככה מחר אגיע לעיירה (סוף סוף!). ותכלס קשה לוותר על קמפינג חלומי ביער עם מים צמודים.
יום 8- ק״מ 161.7 עד ק״מ 175.2 מייל 101.1 עד 109.5 היום הגעתי לוורנר ספרינגס! אחרי שמונה ימים זה מרגש לעשות מקלחת ולשטוף את הבגדים. ההליכה עד לוורנר ספרינגס הייתה המקטע הכי יפה של השביל עד עכשיו. עברתי באחו עם ערפל הולך ונעלם ושמש מבצבצת מעל ההרים.
אחרי כמה מיילים הגעתי ל- eagle rock שזה פשוט סלע ענק בצורת נשר. ריק חיכה לי כדי שנוכל לצלם אחד את השני שם וזה היה ממש נחמד.
המשכנו לוורנר ספרינגס, שזו עיירה קטנטנה של 200 משפחות, שמסתבר שהחברה שהייתה הבעלים של רוב הדברים בעיירה (מלון, גולף, מסעדה, והמעיינות)-פשטה רגל לפני כמה שנים וזה די מורגש כאן. אבל המקום מדהים והאנשים נחמדים, והם בנו לפני כמה שנים מרכז קהילתי למטיילים, שמסתמך רק על תרומות, שיש בו הכל- מקלחת (עושים עם דלי אבל זו גם חוויה), כביסה (גם בדלי אבל למה לא בעצם), חדר ענק עם קפה, ווי פיי, חנות קטנה לאוכל, ובעיקר נשים נחמדות שעוזרות בכל מה שצריך.
אחרי שכולנו התארגנו, התקלחנו, כיבסנו, ודיברנו עם ההורים, הלכנו לאכול במסעדה שנמצאת ליד המגרש גולף. בילינו שם כמה שעות טובות. התגבשנו חבורה ממש נחמדה עם ליסה (שבינתיים קיבלה את ה-trail name- שם שביל, snackblock- כי בעלה דן לא נתן לה לאכול חטיף כשהיא רצתה), זוג גרמני, בחור שוויצרי, ריק מאורגון ובחרה שהשם שביל שלה הוא צ׳ואי (על שם צ׳ובקה) שגם היא מאורגון, ו- redmoon (כי הוא הלך עם ישבם חשוף והוא ג׳ינג׳י ככה שהשם מתבקש).
במסעדה היה רגע ממש מרגש כש-redmoon, שאח שלו התאבד ולכן הוא יצא לשביל, שילם על הארוחה לרוב החבר׳ה כדי להוקיר תודה על החברות והדרך בה קיבלנו אותו. רגעים כאלה של כנות הם לפעמים נדירים אבל כשהם קורים זה רע של אמת וקירבה שקשה לתאר.
מחר כולנו הולכים לעשות יום זירו (יום אפס)- שזה יום שלא הולכים בו בכלל. לרובנו כואבות הרגליים, לחלק יש יבלות, ואנחנו ממש לא ממהרים בגלל השלג שמחכה לנו, אז צריך לדעת גם לעצור ולנוח